Thursday, April 11, 2013

סכין של מילה בשבת

הפרשה שלנו פותחת במצוות יולדת, וביניהם, מצוות מילה. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". בספרא דבי רב, פרק א', נדרשת פסוק בפרשתנו שמילה בזמנה דוחה את השבת. אע"פ שבשבת אסור לעשות חבורה, אם זה לידה שיגרתית, ימול הבן, מדיוק המקרא, "וביום, אפילו בשבת". מדרש זה לוקח כנתון מה שמופיע כלימוד לא כה פשוט בבבלי שבת קלב, שיש שם מחלוקת אמוראים מאיפה נדרש דין זה שמילה בזמנה דוחה שבת. לבני מורה על העובדה המעניינת שדרשות הבבלי מופיעות בסדר הפוך מן הסדר הכרונולוגי, ובמקום סדר זה, מופיעות בסדר חוזק טענתם, תופעה החוזרת על עצמה במקומות אחרות בש"ס (מקורות ומסורות שבת עמ' שנד). דין זה מובא להלכה בטור יורה דעה סימן רס"ו.

כמובן, בשביל עשיית מצווה זו בשבת, קיימת צורך להתיר איסור דרבנן של מוקצה בעניין סכין המילה.

באופן רגיל, סכין של מילה הוא מוקצה בשבת. הרא"ש מזכיר את הסכין הזה כדבר המוקצה מחמת חיסרון כיס, דהיינו, שאדם מקפיד עליהם לא להשתמש בהם בדרך שיוכל לפחות את דמיו. וכן הטור ושו"ע בסימן ש"ח פוסקים, שסכין של מילה מוקצה מחמת חיסרון כיס. דבר מוקצה כזה, באמת אסור להזיזו אפילו מחמה לצל, כלומר, לצורכו שלו, כדי להגן עליו. אם כן, בשביל מצוות מילה שדוחה את השבת, קיימת צורך להשתמש בדבר שרוב הזמן נחשב מוקצה ואסור לטלטלו. השאלה היא, האם השתשמות זו שמותרת בשבת היא דחיית איסור מוקצה, או שמא עובדה זו שאנו צריכים את הסכין, יוצרת מצב אשר בו אף פעם לא הקציהו את הסכין לפני שבת, ולכן, לשבת זו, סכין זה כלל לא מוקצה?

שאלה זו יכולה למצא נפקא מינא מיד לאחר המילה. אם למשל, הניח המוהל את הסכין אחרי שחתך, ואחרי טקס הברית הוא רוצה להרים את הסכין ולהצניעו, האם הוא יכול? בזה, באנו למחלוקת אחרונים. לפי הרמ"א בסע' ב', "...מותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב, אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו באותו שבת..."

ר' ירוחם האומר בשם הרמב"ן אומר דבר דומה, אבל לא מזכיר בין השמשות. הוא אומר בפשטות שמותר לטלטל הכלי לאחר המילה, דמאחר שטלטל הכלי בהתר מחזירו לאי זה מקום שירצה אע"פ שאין לו תינוק אחר למול.

המהרש"ל בתשובה (מצוטט בט"ז) מסביר יותר: כיון שהיה ראוי בין השמשות הותר לכל היום, דאין מוקצה לחצי שבת. אם יש חפץ שראוי בין השמשות, ובשבת נעשה לא ראוי למלאכה, ואז שוב נהייה ראוי בשבת, אין אומרים שהזמן שלא היה ראוי אוסר את החפץ כאילו לא היה ראוי בין השמשות, אלא "אין מוקצה לחצי שבת", ובשעה שנהייה ראוי שוב, סר מעליו שם מוקצה. המהרש"ל משווה דין זה לדין שלנו: בבין השמשות, היה לסכין צורך למחר, ולכן אחרי שהשתמשו בו, וסר מעליו הסיבה שלא היה מוקצה, עדיין, אינו מוקצה.

משמע מהרמ"א והמהרש"ל שבגלל שבבין השמשות ידע שיצטרך את הסכין הזה למחר, המוהל לא מקצה דעתו ממנו, ולכן למחרת, הסכין לא דבר מוקצה, ומותר להביאו למקום שמור כדי שלא ייגנב או ייפגע. (אע"פ שהסכין לא מוקצה לפי הרמ"א, עדיין, אחר שהוא במקום שמור, אסור לטלטלו שוב שלא לצורך, כי אפילו דבר היתר, הרבה אומרים שאסור לטלטלו שלא לצורך כלל, עיין טור ושו"ע ש"ח סע' ד'.)

אבל לעומת עמדה זו, קיימת עמדה אחרת: המהרי"ל (מובא בדרכי משה ביו"ד רס"ו ובט"ז) אוחז שמייד לאחר המילה, צריך המוהל לזרוק את האיזמל (סכין) מידו משום מוקצה. הט"ז מוכיח כדברי המהרי"ל שבין השמשות לא היה עליו שם "רואי לעשות מלאכה", כי הוא עדיין מוקצה מחמת חיסרון כיס. כל ההיתר להשתמש בו הוא רק כי א"א לעשות מילה בלעדו, ונדחה איסור המוקצה עליו באותו שעה של המילה בלבד. המגן אברהם (ראיתיו בספר ר' קדר זצ"ל) מסכים לט"ז ומהרי"ל, ואומר שאף מה שהתיר הרמב"ן, זה רק אם עדיין הסכין בידו, כמו כל מוקצה שבא לידו בהיתר בשבת, שמותר להביאו למקום שירצה לפני שיניחנו (או"ח שח:ג).

כנראה מח' זה בין הרמ"א (ומהרש"ל וש"כ) נגד הט"ז (ומהרי"ל, גר"א ומ"א) תלוי בשאלה שהצבנו לעיל: האם מוקצה מחמת חיסרון כיס שצריכין להשתמש בשבת מותרת מדין דחיית איסור המוקצה ע"י מצווה אחרת, ומיד עם תום המצווה, חוזרת איסור המוקצה לאיתנה, או שמא בין השמשות לא הקצהו מדעתו כי ידע שיש ברית מחר, ולכן, מותר אף להזיזה אחר הברית, אף אם הניחה קודם.

לדעת הא"ר, האוחז כמהרי"ל, יתן הסכין לאחר בשעה שעושה הפריעה, כדי שלא יניחנו ויהיה אסור לטלטלו שוב. אני לא מבין א"ר זה, מאחר שכבר גמר את המצווה, איך יוכל לתת לאחר, הלא רק לו מותר לטלטלו כי נטל בהיתר, אבל האדם השני יטלנו באיסור (כי כבר מוקצה שוב!). שמא מתיר א"ר דבר זה על פי הסברא שמציע הט"ז בדברי הרמב"ן, שאם לא תתירנו, "וודאי מימנע ולא מהיל".

המ"ב פוסק באו"ח ש"י:ג (מובא בשו"ת היכל שלמה עמ' קנ) כא"ר, ומביא את דעתו שבדיעבד, אם לא נהג כט"ז, יכול לסמוך על הרמ"א וש"כ, וגם חכמת אדם המקילים, ולראות את הסכין כלא מוקצה ביה"ש ולכן לא מוקצה לכל השבת.

אבל למעיין ברמ"א, יראה שהט"ז מבין שהוא מבוסס על הר' ירוחם. אלא שבאמיתת הדבר, לא נראה כן, אחר שסיבת הרמ"א והמהרש"ל מבוססים על הקצאה בין השמשות, בעוד ר' ירוחם בשבם הרמב"ן לא מזכיר סיבה זו, אלא רק כיוון שהתחיל בהיתר. לכן נראה שהרמ"א טעם עצמו הביא, או ביסס עצמו על המהרש"ל, אבל שיטת הרמב"ן הינו שיטה שלישית בעניין זה, שמותר אף אם לא הקצה ביה"ש. נ"מ ברור בענין זה הוא שלשיטת הרמ"א ומהרש"ל, אם לא היה בדעתו בערב שבת שיהיה לו ברית, אזי יהיה הסכין מוקצה, ורק יהיה מותר למול בו ומייד לזרקו, כשיטת המהרי"ל. אבל לפי שיטת הרמב"ן ור' ירוחם, אינו כן; הם לא מבוססים על הקצאה, אלא על עצם זה שכיוון שלקח את הסכין בהיתר, אף אם הניחו (דלא כהבנת הט"ז ברמב"ן), יהיה מותר לו לטלטלו למקום שמור, כמו שמסביר הב"י ברמב"ן: "מאחר שטלטל הכלי בהיתר, מחזירו לאי זה מקום שירצה," דהיינו, סיבה חדשה להיתר - כיוון שהסכין מותרת למול, מותרת גם ליטלטל לשמרו.

לפי כל זה, יש לומר שיש ג' שיטות בפוסקים: 1) רמ"א: מותר לטלטל הסכין אחר המילה רק אם ידע על המילה קודם שבת ולכן לא הקצהו ביה"ש, 2) רמב"ן: מותר לטלטלו אחר המילה בכלל, אף אם לא היה בדעתו, 3) מהרי"ל ט"ז וגר"א: מיד לאחר המילה צריך לזרק את הסכין אפילו במקרה שידע על המילה קודם השבת (והט"ז מנסה להבין ברמב"ן כדעתו, ולא כדעת הרמ"א, שהט"ז חושב ביסס את שיטתו עליו).


0 comments: